מקורו של העניין בכתב היד כאינדיקטור של אישיות האדם טמון בהיסטוריה הרחוקה. חוקרים וחכמים קדומים בהיסטוריה הכירו את הקשר בין כתב היד ומרכיבי האישיות של האדם הכותב וחקר הקשר הזה התפתח עם השנים, בהתאמה, כל תקופה וכלי המחקר העומדים לרשותה. מעל שלוש מאות שנים לפני הספירה הבחין אריסטו במתאם בין כתב היד ואישיותו של הכותב. אריסטו מצא כי ישנה התאמה בין המילים הכתובות למילים שנאמרות בעל פה ואף ל"נשמתו" של האדם. קרנקוילוס סוטוניוס, ההיסטוריון הרומי, ציין כי הקיסר אוגוסטוס נהג לכתוב מילים מחוברות והסיק מכך שאוגוסטוס מתרכז במשימה כמרכיב שלם ומתקשה להקפיד על פרטים. אף חכמים סינים במאה ה -11 מצאו קשר בין כתב היד ואישיותו של הכותב.

בתקופות הקדומות העיסוק בכתיבה לא היה נחלת הכלל, בפועל רק מעטים נהגו לכתוב בכתב יד. באירופה של עד המאה ה -12, הנזירים היו כמעט היחידים שעסקו בכתיבה. באותה תקופה מהותם של כתבי היד היה בעיקר עניין של עיטור ואסתתיקה ופחות אמצעי תקשורת מקובל. ורק במאה ה-12 הכתיבה החלה להתפשט מחוץ לחומות המנזר והפכה לחלק טבעי של תקשורת בין אנשים.

תהליך התיעוד והמחקר כפי שמוכר לנו היום, החל בעצם בשנת 1622.

בשנה זו פרסם, רופא איטלקי ופרופסור לפילוסופיה באוניברסיטת בולוניה,קאמילו באלדו (Baldo), ספר המתאר את ניתוח האופי דרך לימוד של כתב היד. בלאדו נחשב לחוקר הגרפולוגיה הראשון.

בין השנים 1872-1880 פרסם הכומר הצרפתי ז'אן היפוליט מישון

(Michon) חיבורים חשובים בנושא מחקר הגרפולוגיה. פרסום המאמרים התקיים לאחר למעלה משלושים שנות איסוף כתבי-יד ומחקר של מישון, והם נחשבים כיום כבסיס הראשוני להתפתחות הגרפולוגיה. חשיבותו של מישון היא בכך שהיה לאדם הראשון שיצר שיטת אבחון מקיפה ומובנית בגרפולוגיה והוא בעצם האדם אשר טבע את המונח "גרפולוגיה" המוכר לנו עד היום.

ממשיך דרכו של מישון היה קרפיה ז'מין (Crepieux Jamin, 1940-1858), אשר הוסיף נדבך לגרפולוגיה, בכך שהתייחס לכתב כאל דבר שלם ונתן חשיבות למכלול האישיות ולא רק לניתוח "סימנים" ותכונות בודדות, כפי שנהגו קודמיו. ניתן להציג גישתו כהוליסטית (גשטאלטית) אשר מהווה בסיס משמעותי גם לגרפולוגיה המודרנית. והוא נחשב כיום לאבי האסכולה הצרפתית.

במהלך רוב המאה ה-19, חוקרים צרפתיים היו אלו שהחזיקו את החלק הארי במחקר הגרפולוגיה ואף בחלק המעשי שלה. לקראת סוף המאה, השתלטו חוקרים גרמנים על ההנהגה. עבודתו של קרפיה ז'מין הצרפתי היותה לחוקרים הגרמניים בסיס חשוב להמשך מחקרם, למרות שניסו לטשטש זאת לאחר מכן.

פילוסוף וגרפולוג גרמני, ד"ר לודוויג קלגאס (Klages,1872-1956), אשר תרומתו לקידום מחקר הגרפולוגיה היתה בנית חוקים ועקרונות גרפולוגיים והוא ידוע היום כמייסד של האסכולה הגרמית. קלאגס בנה סולם ערכים בעל 5 דרגות של "רמות צורה", לדוגמא: מהיר-איטי, גדול-קטן, רחב-צר, וכו'. מכיוון ששיפוטה של רמת האישיות מצריך מידה רבה של אינטואיציה, כפי שקלגאס קבע, קשה ללמד ולהעביר זאת לאחרים והתפתחות נוספת נדרשה. לאחר מלחמת העולם הראשונה העניין בגרפולוגיה המשיך להתפשט באירופה, כמו גם לארצות הברית.

במקביל, חלה התפתחות ניכרת בשיטתו של קרפיה-ז'מין בצרפת. בספרו המרכזי "אלף בית של הגרפולוגיה" משנת 1929, הציג ז'מין כ-175 סימני כתב הממויינים לפי שבע קטגוריות (ארגון, צורה, מימדים, כיוון, מהירות, לחץ ושטף). בעוד שסימני הכתב באסכולה הגרמנית מבוססים בעיקרם על מאפיינים גרפיים אובייקטיביים, השיטה הצרפתית מתבססת על האקספרסיביות של הכתב, ומובילה ישירות אל לב ליבו של הכתב.

חקר הגרפולוגיה המשיך להתפתח בהתאם להתפתחות המחקר האנושי ותיאוריות מקובלות השפיעו על התפתחותה של הגרפולוגיה עצמה. בתחום הפסיולוגי, לדוגמא, נערך מחקר על אנשים אשר עברו לכתוב ביד אחרת, ברגל, בפה או תחת היפנוזה. אכן התברר כי קיים קשר בין "סימנים" של הכתב לבין תכונות נפשיות. החוקרים הבינו כבר אז, כי כתב היד אינו מיסודו תופעה המונחית על ידי היד, כי אם כזאת המכוונת מן המוח. ומכאן מגיע גם המונח כי גרפולוגיה היא "כתיבה של המוח".

ולא רחק היום בו צורף גם האלמנט הפסיכולוגי לחקר הגרפולוגיה.

באמצע המאה העשרים, גרפולוגים שוויצריים השיגו התקדמות משמעותית תחת הנהגתו של ד"ר מקס פולבר (1952-1889 Pulver). פולבר היה פרופסור באוניברסיטת ציריך. הוא ראה את אישיות האדם כבעלת רבדים. פולבר מיקד את התיאוריה שלו במשמעות סימבולית של המרווחים בכתב ותרומתו היתה בהוספת מימד של עומק הכתב (הלחץ) על שני המימדים שכבר היו מקובלים עד ימיו (הגובה והרוחב). פולבר היה בין החוקרים הראשונים שנשענו על תיאוריות פסיכולוגיות דומיננטיות כדי להעניק משמעות לניתוח כתב היד.

אלפרד בינה (Alfred Binet 1857–1911), הפסיכולוג הנודע שפיתח את השיטה המודרנית של מבדקי ה-IQ, בדיקת רמת האינטליגנציה, היה תומך של ניתוח כתב היד והפיק כמה מבחני אימות לגרפולוגיה. בינה האמין כי גרפולוגיה היא טכניקה פסיכולוגית איכותית לבדיקת האישיות.

מבין חוקרים וגרפולוגים של תחילת המאה בולטת שיטתו של הצ'כי – אנגלי רוברט סאודק Robert Saudek) 1880-1935). סאודק העניק לקצב הכתיבה משמעות ניכרת. הוא הגדיר באופן אובייקטיבי וריאלי את קצב הכתיבה, בדרך שאינה מתייחסת לאינטואיציה של מנתח הכתב. וכן, הוא סיכום באופן שיטתי סימני כתב המעידים על יושר ואי יושר כל הכותב בשנת 1928.

התפתחות משמעותית התרחשה במקביל להתפתחות הפסיכולוגיה. השוויצי מאקס פולור שילב את הגרפולוגיה לדרכי הכרת האישיות של הפסיכונאליזה. מטרתו היתה להצביע על ביטויים נפשיים עמוקים ומודחקים בכתב, לחקור את המשמעות הסמלית של הצורות ולהכיר את היצרים, ובייחוד את הנטייה לפשע, המטביעים את חותמם בכתב.

נבחן את המשך התפתחות הגרפולוגיה במחצית הראשונה של המאה ע"י גרפולוגים וחוקרי גרפולוגיה בולטים וספרים חשובים שהם פרסמו:

הנס יעקובי, (Jacoby) בן זמנו של סאודק , כתב ספרים בהתבסס על מה שהוא כינה "המדע של הביטוי של תנועות". יעקובי מתיחס לכך ששפת הגוף, כלומר אופן ההליכה, תנועות של הבעה הידיים והזרועות, וכו', באים לידי ביטוי גם בכתב ידו.

אלפרד א. מנדל, (Mendel) שספרו "אישיות בכתב יד" כללה עבודת מחקר ממושך על הלחץ בכתב. בספר זה הוא הציג גישה חדשה לפרשנות שניתנה ללחץ הכתיבה.

צעד נוסף לקראת הצגת שיטות אוביקטיביות בגרפולוגיה נעשו בשנת 1942 ע"י תיא שטיין לוינסון

(Lewinson) בשיתוף עם יוסף זובין (Zubin). לוינסון וזובין עסקו בכימות מאפייני הכתב ופיתחו סקאלות שיטתיות ברות מדידה, שאותם יישמו באופן קליני לכתב היד. השיטה פותחה במסגרת החוג לפסיכולוגיה והמכון הפסיכיאטרי של מדינת ניו-יורק.

קלרה רומן (Roman) גרפולוגית בולטת ממוצא הונגרי אשר היגרה לארצות הברית, כתבה את ספרה "כתב יד, מפתח אישיות" בשנת 1952, אשר כולל את תוצאות המחקר בנושא הלחץ אותו מפעיל הכותב על הנייר בעת הכתיבה. תוצאות מחקרה ומסקנותיה נחשבים עד היום ליסודות הגרפולוגיה ההוליסטית האמריקאית העכשווית.

בגרמניה, נזכיר את פרופסור רודולף פופאל (Pophal) שעסק בפסיכולוגיה ובגרפולוגיה באוניברסיטת המבורג. פופאל הביא את מחקר הגרפולוגיה לאזור של תגליות רבות הקשורות למוח ולמבנה השרירים, בתגליותיו אישר את הקביעה הקודמת של פרייר, כי כתב היד הוא אכן "כתב המוח" ('brainwriting') בסביבות שנות השלושים והארבעים של המאה הקודמת..

בנוסף בגרמניה, אורסולה אווה-ללמנט (Ave-Lallement), פסיכולוגית החינוכית, אשר לאחר מחקר מקיף במשך כ-15 שנה בו בחנה כאלפיים כתבי יד של ילדים בגילאים שונים היא הראתה שינויים בכתב האופייניים לשלבי התבגרות ואיתור סימני מצוקה אצל ילדים. את מסקנותיה פרסמה בספר "גרפולוגיה של מתבגרים" בשנת 1970.

התפתחות הגרפולוגיה בישראל:

ד"ר רפאל פוקורני, פסיכולוג וגרפולוג בעל שם עולמי היה הראשון לפרסם ספרים מקיפים בשפה העברית וביחס לכתב העברי. פוקורני הוציא את ספרו "כתב-יד ואופי", בשנת 1952. ספרו "גרפולוגיה שיטתית- הפסיכולוגיה של כתב היד" יצא לאור בשנת 1968 ועסק בניתוח גרפולוגי כשיטה ניתנת למדידה ולבקרה.

ד"ר אריה נפתלי אשר ייסד בשנת 1977 את האגודה הישראלית לגרפולוגיה מדעית. נפתלי היה רופא בהכשרתו ועסק גם בתחום הקרימינולוגיה. ספרו "גרפולוגיה ורפואה- כתב היד, הגוף והנפש" פורסם בשנת 1991, כשנה לאחר מותו.

ישראל אודם (1997-1908), אשר עסק במחקר מעמיק בגרפולוגיה במשך 30 שנים. אודם הוציא לאור ספרים רבים כשבמרכזם תורתו החדשנית המגדירה 9 טיפוסים אפשריים (פוטנציות) אשר מקנה לאיכות הניתוח הגרפולוגי עומק רב והיא ברת הגדרה וניתוח ברמה מדעית.

מבין הגרפולוגים הפועלים בישראל כיום ראוי להזכיר את ממשיך דרכו של אודם, יגאל ורדי, העוסק אף הוא בפיתוח ומחקר גרפולוגי מקיף. ורדי הינו פסיכולוג בהכשרתו, צייר וגרפולוג ותיק. נציין גם את חנה קורן, גרפולוגית בעלת שם וניסיון עולמי ועוד רבים וטובים אחרים.

כיום נחקרת הגרפולוגיה בכמה מרכזים אקדמיים בעולם ובעיקר באירופה. התפתחות הגרפולוגיה נמשכת. למרות שנעשו צעדים ניכרים לפיתוחה, רבים יסכימו כי בנושא חקר הגרפולוגיה עדיין רב הנסתר על הגלוי וכי בעתיד חוקרים ימשיכו לגלות רבדים עמוקים יותר וברי מדידה של כלי אבחוני חשוב זה.

לסיכום, הגילוי וההבנה כי קיים קשר בין סימנים בכתב היד של אדם ובין צורות התנהגותו של אותו אדם שעומדים בבסיס התיאוריה הגרפולוגית הינם עתיקים. התפתחות הגרפולוגיה עוברת דרך בדיקת סימנים בודדים והענקת משמעות לכל אחד מהם בנפרד דרך אלמנטים ותיאוריות ביולוגיות. התפתחות משמעותית במיוחד חלה עם הענקת משמעות פסיכולוגית לסימנים הגרפולוגיים הלקוחים ממדע הפסיכולוגיה ונשענים על מודלים ותיאוריות פסיכולוגיות מוכרות. כיום כבר ידוע כי מעבר להבנת תכונות וכישורים בודדים של אדם, חשוב להבין את אישיותו הכוללת, המורכבת והייחודית של כל אדם ואדם.

ביבליוגרפיה:

אודם, י', האדם וכתב-ידו, מוסד ביאליק – דביר, 1981.

פוקורני, ר', גרפולוגיה שיטתית- הפסיכולוגיה של כתב היד, מסדה. 1968.

מאמר: דפנה ילון, "תיאה סטיין לואינסון", פורסם בחוברת מס' 11 של האגודה לגרפולוגיה מדעית בישראל בשנת 2000.

אתר האגודה הבריטית לגרפולוגיה: http://www.britishgraphology.org/history.htm

Roman. K. G., Handwriting – A key to personality, Pantheon Books, USA, 1952

(עדכון אחרון: 12/02/2012)